יום השואה תשע"ד

כבר כמה שנים אני רוצה לעלות את הרשומה הזאת ולא מוצאת את עצמי עושה את זה…
את הדברים הבאים העלתי בעבר בפורום בו כתבתי בואינט.

בספטמבר/אוקטובר 2002 – תשרי/חשוון תשע"ג יצאנו עם הורי לטיול שורשים ברומניה. עד בערך כמה שנים לפני זה טיול כזה ממש לא דיבר אלינו…
אבל פתאום הרגשתי שזה כל כך חסר לי.
הורי היו נוסעים לרומניה מידי כמה שנים – כי האבות שלהם קבורים שם. ולפתע זה הציק לי (והתברר שגם לשאר האחים והאחיות שלי…) שעוד לא היינו שם…

בעקבות המסע למדנו המון דברים.
אחד הדברים המדהימים היה לראות שהגענו לכל מיני מקומות שהורי לא היו בהם קרוב ל-50 שנה (כשהורי נסעו הם הגיעו למקומות בעיקר בתחבורה ציבורית ולכן הגיעו למקומות העיקריים עבורם – באותה נסיעה היה איתנו נהג צמוד כך שיכלנו להגיע למקומות יותר נידחים…)
בכל מקום אליו הגענו (ובעיני זה היה מדהים שאבי זכר איך להגיע למקומות הללו, הרי כאמור הוא לא היה שם קרוב ל-50 שנה…) אנשים שם עוד זכרו את מה שקרה שם או את שם המשפחה היהודית שגרה שם… (יש לא מעט סרטי תעודה של ניצולי שואה ורואים בהם את הכפריים שיוצאים ומתארים את המשפחה שגרה שם… ככה, פחות או יותר, זה קרה גם אצלנו…)

במהלך אותו מסע אבי סיפר לנו את הקורות שעברו לו במהלך אותם שנים… היו דברים שכבר שמענו בצורה זו או אחרת. אבל בטיול/מסע הם קיבלו כבר משמעות אחרת…

את הסיפור של סבי לא יצא לי לשמוע כי הוא נרצח בימי השואה 😦
הוא נלקח למחנה ריכוז/עבודה ולא שב…

כשנולדתי סבתי כבר לא היתה יכולה לספר לנו מה שהיה לה.. (היא לא היתה כל כך מבוגרת… אבל סיפור חייה גרם לה ל"הזדקן" יותר מידי מהר :-()

אבא שלי תמיד אהב לספר לנו סיפורים.. ויש לו יכולת לספר סיפורים בצורה יפה (לעתים גם בצורה הומורסטית) על מה שהוא עבר… (היו כמה סיפורים עוד יותר מדהימים שהוא עבר שהוא לא סיפר לנו ורק במקרה נודע לנו 😦 וכאמור רק במהלך אותו מסע שמענו עליהם מ'מקור ראשון'…)

מאז שהיינו קטנים, אבי תיאר לנו מה קרה לו.. אבל תמיד הוא סיפר את הדברים השמחים והאופטימים… אף פעם הוא לא פירט לנו את רגעי השבירה שהיו לו..

הוא גדל באיזור שכלל לא היו אמורים להישלח משם יהודיים למחנות (ברומניה המלך לא ישר אפשר לגרמנים לקחת יהודים…) ובכל זאת את מי 'דפקו'… (כאמור, המשפחה של אבי כבר איבדה את סבי…)
סבי נשלח למחנה, בדרך לשם סבי נהרג 😦
כמובן שהגרמנים מבחינתם לא עשו דבר… מזל שהיו באיזור יהודים שדאגו להביא את סבי לקבורה… (הוא קבור בבית עלמין יהודי באזור בו קרתה התאונה… רק לחשוב על כל הארגון של הדברים בימים שהיו כלל לא קלים…)

כאשר אבי הגיע לגיל 14, הוא הוגרל להיות בין אלו שאמורים ללכת למחנה עבודה :-0

לא עזר לסבתי כלום !!! לא שמדובר בילד יתום (ממש מגיל צעיר מאד הוא בעצם הפך להיות גם מין "אבא" קטן לאחיו :-() לא זה שהוא גם צעיר :-0

כלום… הוא נשלח למחנה עבודה (לנערים כמובן..)

מה היה שם ממש לא ידענו… (כמו שציינתי אבא תמיד סיפר את הדברים האופטימיים…) עד שבשנת 2002 שמענו את כל הסיפור.

בטיול ברומניה הגענו לאיזור בו נולד סבי מצד אמי.. עירה קטנה מאד… (רחוב וחצי בערך…)
אמי לא רצתה לסטות לכיוון העיירה, אבל אנחנו החלטנו שאם כבר הגענו חשוב שנסע לשם (מי יודע מתי נגיע לשם שוב…)

כשפנינו לכיוון העיירה, והתחלנו להתלונן על איכות הכבישים ברומניה (כביש ממש לא סלול) ואז אבי אמר לנו "מה אתם מקטרים…"
אתם יודעים שאני הלכתי כאן ברגל קילומטרים רבים.." אנחנו נשארנו עם פה פעור :-0

והוא המשיך וסיפר שבתום המלחמה, כשכבר הבינו שהרוסים כבשו את כל האזור והגרמנים פשוט ברחו משם, מי שהיה במחנה התחיל לצעוד חזרה לביתו…

המרחק מהמקום בו הוא היה לעיר בו הוא גדל היה מרחק עצום ואת הכל הוא הלך ברגל :-0)

הוא סיפר לנו את כל מה שעבר עליו ועל משפחתו אז 😦 (הסיפור בנוגע לגיוס שלו למשל נודע לנו רק שם ברומניה…)

הוא גם תיאר לנו שהם בנו באיזור בו נסענו גשר.. רק שהוא שכח לגמרי את שם המקום, כאשר הגענו לאיזה שלט בצידי הדרך, אבי ראה את שם המקום ונזכר בשם אותו כפר בו הם בנו את הגשר.

אמנם מדובר לא בגשר גדול אלא גשרון קטן (כזה שחוצה תעלות…) אבל המחשבה שבנו אותו ילדים בני 14 גרמה לי לחשוב על מה שהוא עבר ומה שקורה כיום לבני-נוער…

הרי היום, בגיל הזה, הנערים כל הזמן עסוקים בכל מיני שטויות.. (כדורגל/כדורסל.. "צחוקים" ומה לא..) ואילו אז הם ממש בנו דברים שבעצם מהנדס + בנאיים הם אלה שאמורים היו לבנות :-0

רק המחשבה מה עבר על אבי שלי שם צמררה אותי מאד 😦

ועוד משהו קטן שמתקשר קצת לתקומה… (לא בכדי העדיפו שיום השואה יהיה באזור אפריל – סוף ניסן… כל שנה מחדש זה מדהים אותי המעבר מפסח ליום השואה ובהמשך ליום הזיכרון והעצמאות… קשר שבעיני מאד חזק…)

את הסיפור הבא אבי אף פעם לא סיפר לנו לפני המסע לרומניה. פעם אחת זה נודע לאחי בדרך עוקפת :-0 (נדמה לי שמישהו שהתפלל עם אבי אמר לו…) ורק ברומניה הוא סיפר לנו את כל הסיפור..

כשאבי חזר ממחנה העבודה (גיל 14+ כאמור) הוא נותר כמעט בודד ברומניה…

אחיו (הצעירים ממנו) יכלו לעלות דרך עלית הנוער, יחד איתם עלתה סבתי… השאיפה הייתה שגם אבי יעלה איתם (כמובן בעזרת שוחד..) אבל זה לא התאפשר 😦
ומדוע ? כי אבי היה צריך לשרת בצבא הרומני 😦

זה לא שהוא חי לבד, אבל הוא היה באותה תקופה מין יהודי נודד 😦
הוא עבר בין קרוביו, דודים שגרו בערים שונות.. וכל הזמן הוא נסע לבוקרשט כדי לקבל אישור עליה..
בין לבין, אבי החליט להפסיק לדבר.. כלומר הוא דיבר בחדרי חדרים, רק ליד הקרובים שלו… אבל בחוץ הוא היה "אילם" שלא יכול לדבר…

הסיבה היא שאם הוא "אילם" אזי כבר לא שווה לחייל אותו…

אבי תיאר שבאותה תקופה היה לו מאד קשה..
כאמור, הוא דיבר רק בתוך הבית… אבל נניח שאם אחד מדודיו או בני דודיו הביא משהו הביתה, אבי חשש שאם הוא יתחיל לדבר, יתברר שאותו אדם הוא "סוכן" של השלטונות שמחפש כל מיני אנשים מתחמקים…

אחרי תקופה לא קלה, אבי קיבל את האישור בבוקרשט.. ובאותו יום (כדי שחלילה השלטונות לא ישנו את ההחלטה ויחליטו שהוא עריק..) הוא כבר עלה על אוניה לכיוון ישראל :-0

ומשהו קטן לסיום…
בעקבות המטס באושוויץ, שמעתי כמה שלא ממש אהבו את זה ורואים בזה שחצנות – אני אישית לא רואה בזה שחצנות אלא גאווה… ונזכרת בדברים שאבי אמר לאחיין שלי (הנכד שלו…) בסיום קורס הטיס – "אם הייתי אומר למישהו אז באירופה שיהיה לי נכד טייס בצבא הישראלי היו ישר מכניסים אותי לבית משוגעים…."

בעיני זה היה משפט מאד מרגש….